מה מפתחת הרשות לפיתוח ירושלים

הרשות לפיתוח ירושלים היא גוף סטאטוטורי, שהוקם על פי חוק שאושר בכנסת ב-1988. תפקידיה העיקריים של הרשות, כפי שהם מוגדרים בפרסומיה, הם לקדם מיזמים “המעצבים ומחזקים את כלכלת ירושלים” ולהוות “גורם מרכזי בתכנון העיר ובהתפתחותו העתידית שלמטרופולין ירושלים”. תקציבה של הרשות לשנת 2013 מסתכם ב-1,265,937,000 שקלים, דהיינו קצת יותר ממיליארד ורבע שקלים. חוברת מהודרת שהרשות פרסמה בסוף חודש דצמבר האחרון מפרטת את הסעיפים השונים על פיהם יחולק הסכום הנכבד הזה. מהחוברת עולה כי 38% מתקציבה של הרשות השנה – קצת יותר מ-482 מיליון שקלים – יופנו למה שמוגדר בה כפיתוח “אגן העיר העתיקה”.

לכאורה, זו החלטה שכל מי שמעוניין לקדם את השוויון בירושלים אמור היה לברך עליה. מרבית תושביה של העיר העתיקה מתגוררים בתנאים פיזיים קשים ביותר, השירותים המוניציפאליים הניתנים להם מועטים, התשתיות המשרתות אותם מיושנות ופגומות והאזור כולו – ובמיוחד הרובע המוסלמי והרובע הנוצרי – אכן זקוקים להזרקה תקציבית ניכרת על מנת להביאו לרמה שווה לזו של אזורים אחרים. אלא שבדיקה מפורטת יותר של תקציב הרשות תגלה את מה שכל מי שמכיר את מדיניותה של עיריית ירושלים יכול היה לנחש מראש: רק חלק קטן מאוד מהסכום המיועד לפיתוח “אגן העיר העתיקה” יוקדש לשיפור מצבה של האוכלוסייה הפלסטינית בעיר העתיקה. הרוב המכריע של הכספים הללו ישמשו לקידום אינטרסים ישראליים.

הפרק בתקציב הרשות העוסק באגן העיר העתיקה מחולק לארבעה תתי-פרקים: השטחים הפתוחים (לפיתוחם יוקדשו 60 מיליון שקלים); הר הזיתים (אליו יוזרמו 94 מיליון שקלים); העיר העתיקה (שתקבל את החלק הארי של התקציב – 281 מיליון שקלים); ומה שמוגדר בספר התקציב “המרחב” (לו יינתנו 47 מיליון שקל לצורך שיפור מצב החנייה מסביב לעיר העתיקה).

ששים מיליון השקלים המיועדים ל”שטחים הפתוחים” יממנו 12 מיזמים שונים. ל-11 מהם אין כל נגיעה בחיי היום יום של התושבים הערבים. המרכזי מביניהם – “מורדות הר הצופים”, שלקידומו יוקדשו 1,397 מיליון שקלים – אף יפגע קשות שפיתוחם של הכפר עיסאוויה ושל שכונת א-טור; “טיילת אמצע”, לה תקדיש הרשות תשעה מיליון שקלים היא פרויקט להסדרת שביל הליכה להולכי רגל מבית אורות ועד המנזר הפולני”; גם מ”עמק המלך דרום” (980,000 שקלים) ומ”העבודות בגיא בן הינום (469,000 שקלים) ייהנו בעיקר תושביה היהודים של ירושלים. הסעיף התקציבי היחיד בתת-הפרק הזה שיופנה לפלסטינים הוא סעיף “האכיפה”, לו מוקדשים 438,000 שקלים; החוברת מתארת אותו כך: “מניעת השתלטות על שטחים פתוחים ערכיים באגן העיר העתיקה” ו-“עצירה והריסה של בנייה בלתי-חוקית בשטחים ערכיים באגן העיר העתיקה”.

במסגרת “פיתוח העיר העתיקה” תממן הרשות עשרים פרויקטים שונים ב-281 מיליון שקלים. העיקריים מביניהם הם “ביטחון הר הזיתים” (5 מיליון שקלים), “שיקום חלקות הקבורה והמצבות” בבית הקברות היהודי שבהר (3,6 מיליון), “הקמת מרכז מידע ושירותים” לבאי בית הקברות (ב-484,000 שקל), הקמת “מערך אבטחה מורכב מ-62 מצלמות הנצפות 24 שעות על ידי 2 מוקדניות, רכב סיור הפועל 24 שעות ורכב סיור נוסף הפועל 13 שעות” (ב-4,2 מיליון שקלים) ו”ניקיון ואחזקה במתחם בית הקברות” (576,000 שקל). אף לא אחד מהפרויקטים בהר הזיתים אינו מיועד לרווחת תושביו הפלסטיניים של האזור.

התמונה הזאת חוזרת על עצמה, פחות או יותר, גם בתת-הפרק העיקרי, העוסק בעיר העתיקה עצמה. רק אחד מבין 16 הפרויקטים הכלולים בו ישפר באופן ישיר את מצבם של התושבים הפלסטינים – “שיקום המרחב הציבורי ברחוב הגיא ובבאב אל חוטא” יזרים 21 מיליון שקלים ל”החלפת תשתיות, תאורה וטיפול בחזיתות”. כל שאר הפרויקטים (“שיקום החומות”, “חיזוק הקרדו”, “שיפור חפיר מצודת דוד”, “חפירת בור ירמיהו ומיצובו”, “גן ארכיאולוגי שער יפו”, “עבודות פיתוח ותשתית במערת צדקיהו”) עוסקים באתרים יהודיים שיש לישראל אינטרס לאומי או פוליטי בשיקומם.

11,035 ילדים לא-ידועים

פרסום רשמי של עיריית ירושלים, שיצא לאור בספטמבר 2012, מאשר באופן רשמי את מה שכמה ארגונים העוקבים אחר הנעשה בירושלים המזרחית טוענים בעקביות מזה שנים אחדות: יש בירושלים המזרחית אלפים רבים של ילדים פלסטיניים שאינם לומדים ושעיריית ירושלים אינה יודעת עליהם דבר וחצי דבר.

חוברת מהודרת, הנושאת את הכותרת הבומבסטית “חיזוק יכולת ההתמדה והאחזקה של תלמידים במערכת החינוך העירונית במזרח ירושלים”, מביאה נתונים על מה נשירת התלמידים מבתי הספר הפלסטיניים בעיר. “נשירת תלמידים ממערכת החינוך היא תהליך דינמי, הקשור במהותו למצבי מצוקה ולמצבי סיכון”, כותב צחי גולן, הממונה על הטיפול בפרט במנח”י (מינהל חינוך ירושלים), שחיבר את החוברת. “השוואה של נתוני הלומדים במערכת החינוך במזרח העיר לנתוני הילדים בגילאי חינוך המתגוררים בירושלים על פי מרשם האוכלוסין, מעלה תמונה קשה של אלפי ילדים שאינם רשומים במוסדות חינוך כלשהם”.

גולן נמנע מלהביא בחוברת מספרים מוחלטים ומסתפק בטבלה המציינת מה האחוז של הילדים הפלסטינים, מתוך כלל הילדים בשנתון של מרשם האוכלוסין, ש”לא לומדים/לא ידועים”. הנתונים אכן קשים: ארבעה אחוזים מהילדים בגיל כיתה א’, שמונה אחוזים מהילדים בגיל כיתה ד’, 16% בגיל כיתה י’, 22% בגיל כיתה י”א ו-32% בגיל כיתה י”ב.

כאשר עושים את מה שצחי גולן נמנע מלעשות – בודקים במרשם האוכלוסין את מספר הילדים הערבים בכל שנתון ומחשבים את האחוזים המצוינים בטבלה של גולן – התוצאה נראית קשה הרבה יותר:

כיתה

מספר ילדים בשנתון

שיעור “לא לומדים/לא ידועים”

מספר ה”לא לומדים/לא ידועים”

כיתה א’

9,331

4%

373

כיתה ב’

9,916

7%

694

כיתה ג’

9,311

4%

372

כיתה ד’

8,973

8%

717

כיתה ה’

8,665

5%

433

כיתה ו’

8,430

3%

252

כיתה ז’

8,365

7%

585

כיתה ח’

8,257

8%

660

כיתה ט’

8,379

8%

670

כיתה י’

8,899

16%

1,423

כיתה י”א

9,064

22%

1,994

כיתה י”ב

8,944

32%

2,862

סך הכל

11,035

מי בנה כמה

מצבה של מערכת החינוך העירונית במזרח-ירושלים קשה מאז ומתמיד. מספר בתי הספר הקיימים אינם עונים על צרכי האוכלוסייה, מצבם הפיזי של רבים מבין בתי הספר הקיימים ירוד בהרבה לעומת התקנים המחייבים, והתנאים ברבות מהכיתות אינם מאפשרים למורים להתרכז במלאכתם ולתלמידים להפיק ממנה תועלת רבה. כל הדברים הללו אינם חדשים ולמעשה גם אינם שנויים במחלוקת. גם בעיריית ירושלים וגם במשרד החינוך מודים שמצבה של מערכת החינוך העירונית במזרח ירושלים ירוד ביותר.

כל ראשי העירייה שכיהנו מאז כיבושה של ירושלים המזרחית במלחמת ששת הימים הודו, בצורה זו או אחרת, בעובדה הזאת אך כולם גם טענו מדי פעם שהם מחויבים לשפר את המצב. טדי קולק, אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי – שלושת ראשי העירייה שקדמו לניר ברקת – הבינו כנראה את חומרת המציאות ונמנעו מלטפוח לעצמם על השכם בשביעות רצון. ברקת החליט, משום מה, לנהוג אחרת. מאז תחילת כהונתו הוא כמעט ולא החמיץ שום הזדמנות כדי להצהיר לא רק על מחויבותו לשיפור המצב אלא גם על הישגיו. בשנתיים האחרונות הוא הרבה הצהיר כי מבין כל ראשי הערים שכיהנו מאז 1967, הוא ראש העירייה שבנה במזרח ירושלים את מספר הכיתות הרב ביותר.

קיומם של פערים בולטים בין הצהרותיהם של פוליטיקאים לבין העובדות הסטטיסטיות הממוסמכות המתייחסות לאותן הצהרות הוא תופעה מוכרת, גם בישראל וגם במקומות אחרים בעולם. תופעה פחות מוכרת היא זו שמתגלה עכשיו בהקשר של ניר ברקת ומערכת החינוך העירונית במזרח-ירושלים: על הפער הבולט בין ההצהרות למציאות מלמדים מסמכים שמקורם בעיריית ירושלים עצמה. במלים אחרות – העירייה מכחישה בעצמה את דבריו של האיש העומד בראשה.

המסמך הרלוונטי לעניין הוא טבלה הנושאת את הכותרת הביורוקרטית-משהו “מבני בתי הספר שנבנו והתקבלו במזרח ירושלים משנת 1997-2012”. למרות הניסוח הלשוני הקלוקל של הכותרת, תוכנו של המסמך ברור לחלוטין: הטבלה הכלולה בו מפרטת את 28 מבני החינוך שעיריית ירושלים בנתה עבור האוכלוסייה הפלסטינית בין השנים 1997 ו-2012. ראש עיריית ירושלים ב-1997 היה אהוד אולמרט; ב-16 בפברואר 2003 הוא פינה את מקומו לאורי לופוליאנסקי, שכיהן בתפקיד עד שהוחלף על ידי ניר ברקת בנובמבר 2008.

המסמך הזה מאפשר, אם כך, לבדוק את נכונות טענתו של ברקת כי הוא בנה יותר כיתות לימוד מאשר שני קודמיו. תוצאות הבדיקה אינן מחמיאות לראש העיר המכהן:

–         אהוד אולמרט, שהמסמך מכסה שש מבין עשר שנות כהונתו כראש העירייה, בנה במהלכן 122 כיתות-לימוד במזרח ירושלים – הווה אומר, 20.3 כיתות בשנה בממוצע

–         אורי לופוליאנסקי, שכל שש שנות כהונתו מכוסות על ידי המסמך, בנה במהלכן 159 כיתות – 26.5 בממוצע שנתי.

–         ניר ברקת, שהמסמך מתייחס לארבע שנות כהונה שלו, בנה במהלכן 83 כיתות, דהיינו 20.75 כיתות בשנה.

 במלים אחרות, להכרזותיו של ברקת אין כיסוי עובדתי במציאות. הוא לא בנה יותר כיתות מאולמרט אך בנה פחות כיתות לופוליאנסקי. אך האמת לאמיתה מרה עוד יותר: אף אחד משלושת ראשי העירייה הללו לא בנה ולו מעט ממספר הכיתות הדרושות כדי להתחיל ולסגור, ולו במעט, את הפערים העצומים שבין הצרכים לבין המציאות העגומה.

כשהקורבן הופך למקרבן

אלמלא היה מדובר באירוע טרגי כל כך, ניתן היה להסתפק בקביעה כי התנהגותה של פרקליטות המדינה בהקשרו ראויה לתואר “שיא החוצפה”. אלמלא היה מדובר באירוע בעטיו אדם אחד איבד את חייו, אדם אחר נפצע קשה ואדם שלישי עתיד לאבד את חירותו, אפשר היה להסתפק בהערה על האטימות וחוסר הרגישות בו טיפלו רשויות המדינה. אלא שמבט מעמיק יותר על נסיבות האירוע מגלה שאין מדובר פה לא בחוצפה, לא באטימות וגם לא בחוסר רגישות. המדובר, בשורה התחתונה, במדיניות ישראלית בעלת מטרה ברורה לחלוטין, המקודמת באמצעים ברורים לחלוטין. המטרה היא להדיר מישראל את תושביה הפלסטינים של הגדה המערבית, ובתוכם גם את אלה שבסך הכל מבקשים למצוא את פרנסתם בירושלים. האמצעים לכך רבים ומגוונים; האמצעי שננקט במקרה הזה מקומם במיוחד – הפיכת הקורבן למקרבן, תוך זיכויים המוחלט של המקרבנים האמיתיים.

המקרה המדובר אירוע בלילה שבין 29 ל-30 ביולי השנה ותואר בהרחבה בכתבה של גדעון לוי, שפורסמה ב”הארץ” ב-11 באוגוסט (http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1798016). חסאן באדר בן ה-47 ובנו מוחמד באדר, בן ה-20, יצאו בלילה מביתם בכפר ביתילו שליד רמאללה כדי להגיע לאתר הבנייה ברמת גן, בו מצאו פרנסה למשפחתם בחודשים שקדמו לאירוע. יחד עם 13 מבקשי-פרנסה נוספים הם נדחסו במונית-טרנזיט פלסטינית, שהסיעה אותם לאזור מעלה אדומים. שם חיכה להם טרנזיט אחר, בעל מספר רישוי ישראלי ונהוג על ידי פלסטיני ממזרח ירושלים. השעה היתה אחר חצות והטרנזיט הזה, שבזכות הלוחית שלו רשאי לנוע פחות או יותר בחופשיות גם בין המחסומים, אמור היה להוביל אותם לנקודה ממנה יוכלו להתגנב, דרך פרצה בגדר, אל מקומות עבודתם בישראל. לפני הטרנזיט נסעה מכונית רגילה, גם היא בעלת לוחית רישוי ישראלית. נהגה, פלסטיני ממזרח ירושלים שתפקידו היה להזהיר את נהג הטרנזיט מפני סכנות אפשריות, הודיע לו לפתע כי השוטרים במחסום אל זעים עסוקים בעניינים אחרים וכי הוא מעריך שהטרנזיט יצליח לחצות את מחסום אל זעים מבלי שהשוטרים יבחינו ב-15 נוסעיו, המוגדרים כמובן שב”חים ומנועים מכניסה לישראל.

אלא שעד שהטרנזיט הגיע למחסום, הספיקה המציאות שם להשתנות ונהג הטרנזיט הבחין לפתע שהשוטרים מסמנים לו לעצור לבדיקה. הנהג המבוהל, שידע היטב מה צפוי לו אם וכאשר ייתפס עם 15 שב”חים ברכבו, החליט לפנות בחדות ימינה ולהתרחק מהמחסום דרך הרחובות הצרים של הכפר אל זעים. זה כבר היה מאוחר מדי. השוטרים פתחו באש ומעשרות הכדורים שירו על הרכב נפצעו אחדים מהנוסעים. הנהג, המבוהל עכשיו עוד יותר, הגביר את מהירות נסיעתו בעוד שנוסעיו דורשים ממנו לעצור כדי שניתן יהיה לטפל בפצועים. אחרי כמה מאות מטרים של נסיעה מטורפת בכבישים עקלקלים וצרים, כאשר סוף-סוף עצר, התברר לנוסעי הטרנזיט המבוהלים שהשוטרים שירו עליהם איבדו בהם עניין. לאחר שמנעו את כניסתם לישראל, הפסיקו להתעניין ב”רכב החשוד” עליו המטירו קודם לכן אש תופת ואפילו לא רדפו אחריו. חלק מהנוסעים, וביניהם מוחמד באדר הפצוע קל, ירדו מהטרנזיט באל זעים ונלקחו לבית החולים ברמאללה. אחרים, וביניהם חסאן באדר הפצוע קשה, נשארו בטרנזיט. גופתו נמצאה מאוחר יותר בשולי הכפר. היא שכבה ליד שרידיו המפוחמים של הטרנזיט בו ניסה לנסוע לעבודה. נהג הטרנזיט לא נמצא במקום.

האירוע הלילי הטרגי הזה הוא כל כולו תולדה של מדיניות ישראלית המבקשת, באמצעות מערכת מורכבת ומתוחכמת של מחסומים ומעברים, ליצור הפרדה בין ישראלים לפלסטינים, תוך הדרת הפלסטינים משוק העבודה בישראל והפקרתם לגורלם בגדה המערבית, המבותרת אף היא במערכת לא פחות מורכבת ממחסומים ומעברים המקשים על התפתחותה של כלכלה עצמאית. חסאן באדר המנוח, ששילם על המדיניות הזאת בחייו, הוא רק אחד מקורבנותיה. נהגי הטרנזיטים המזרח-ירושלמיים, המוצאים את פרנסתם בהברחת פלסטינים לישראל תוך סיכון חייהם, הם קורבנות של המדיניות הזאת.

בימים הראשונים אחרי התקרית באל-זעים נראה היה שרשויות המדינה נוהגים בהיגיון בריא. חקירת האירוע הועברה אז לידי המחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים (מח”ש), שהתבקשו להתמקד בהחלטתם של שוטרי משמר הגבול לפתוח באש ובתוצאותיה: האם פנייתו של הטרנזיט לכיוון אל-זעים הצדיקה את הירי הכבד שהומטר עליו? האם העצמה והקטלנות של הירי אכן היו מחויבי המציאות? האם השוטרים באמת חשו שנשקפה להם סכנה כלשהי?

אלא שההיגיון הבריא לא איחר להתאייד ולפנות את מקומו להיגיון האחר, המנחה את מדיניות ההדרה והאפרטהייד. בתום חקירה קצרה, אימצו חוקרי מח”ש את גרסת השוטרים שהיו במחסום וקבעו שנהג הטנדר לא רק התעלם מההוראה לעצור את רכבו אלא גם ניסה לדרוס את השוטרים. תיק החקירה נגד השוטרים נסגר; תיק חקירה נגד בעל הרכב נפתח במקומו.

כתב האישום שצמח מתוך החקירה הזאת, ושהוגש השבוע לבית משפט השלום בירושלים, משלים את המעבר מההיגיון הבריא אל היגיון ההפרדה בכך שמשכלל את השימוש בהגיון הזה. כתב האישום הפך את נהג הטרנזיט, אחד הקורבנות של הירי הבלתי סביר שהומטר על רכבו, לאשם היחיד במותו של באדר. הסעיף המרכזי בכתב האישום שהוגש נגד חמאדה ג’אבר, משכונת ראס אל עמוד במזרח ירושלים, חושף מידה בלתי נסבלת של ציניות וצביעות: אחרי שהתיק נגד השוטרים היורים נסגר ולמרות שהתברר שהשוטרים היורים הללו לא גילו כל עניין בתוצאות הירי שלהם ונמנעו מכל ניסיון להושיט עזרה כלשהי לפצועים, באה עכשיו פרקליטות המדינה ומאשימה את בעל הטרנזיט ב”גרימת מוות ברשלנות”. מותו של באדר, כך קובע כתב האישום, נגרם בגלל שנהג הטרנזיט הפקיר אותו למותו (http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1820804).

עורך הדין דוד עמר, סנגורו של ג’אבר, טוען שמרשו כלל לא נהג ברכב באותו לילה קטלני וכי למעשה הוא מכר אותו לאדם אחר ימים אחדים לפני האירוע. אמיתות הטענה הזאת תתברר מן הסתם בבית המשפט. אך תהיה מסקנת השופטים לגביה אשר תהיה, שתי המסקנות העיקריות העולות מתוך המקרה הזה יישארו, בכל מקרה, על כנן: בראשונה אין חידוש רב – חיי הפלסטינים במחסומים שסביב ירושלים הפכו כבר מזמן להפקר; המסקנה השנייה, לעומת זאת, מבטאת עליית מדרגה ביישומה של מדיניות ההפרדה בין ישראלים לפלסטינים – מותם של פלסטינים חפים מפשע מירי שוטרים ישראליים יוכל לשמש מעכשיו כאמתלה לגזול את חירותם של פלסטינים אחרים.

 

העברת אחריות למינהל אזרחי – העמקת האפרטהייד

בתחילת העשור הקודם, כאשר ישראל בנתה את חומת ההפרדה שהרחיקה עשרות אלפי פלסטינים תושבי ירושלים ממקומות עבודתם, מבתי הספר של ילדיהם, מהשווקים והמרכזים המסחריים בהם נהגו לערוך את קניותיהם וגם מחלק ניכר מידידיהם וקרובי משפחתם, היו בקרב הציבור וההנהגה הפלסטיניים אישים לא מעטים שסברו כי בניית החומה בתוככי העיר היא צעד ראשון לקראת החלטה נוספת, שתפגע פגיעה קשה בתושביה הפלסטיניים של העיר. בניית החומה, כך הם סברו, תוביל בעתיד לשלילת זכות התושבות בירושלים של הפלסטינים המתגוררים בשכונות שנותרו מחוצה לה. בשכונות הללו – כפר עקב, ראס חאמיס, דאחיית אל סלאם, מחנה הפליטים שועפאט ואחרות – מתגוררים כ-90 אלף פלסטינים בעלי זכות תושבות בירושלים.

במהלך השנים שחלפו מאז, נמנעה ישראל מלבצע צעדים בכיוון הזה והימנעותה הובילה לכך שהטענה בדבר כוונותיה והחששות שנלוו אליה ילכו ויישכחו. אלא שכעת, שמונה שנים לאחר בניית החומה, מעשים והתבטאויות ישראליים שבים ומעלים אותם על סדר היום. האות הראשון ניתן לפני כחצי שנה על ידי ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים. בהרצאה שנשא בפני חניכי המכללה לביטחון לאומי חשף ברקת, גם אם ברמז דק בלבד, טפח מהתוכניות המתרוצצות בצמרת הישראלית באשר לעתיד הפלסטינים תושבי ירושלים. בהרצאתו בפני קציני הצבא הבכירים הוא דיבר על האפשרות שעיריית ירושלים תתנער מאחריותה להמשך אספקת שירותים מוניציפאליים לשכונות הפלסטיניות שמעבר לגדר ותעביר אותה לידי המינהל האזרחי, גוף צבאי שעיסוקו העיקרי (בנוסף לעריכת תיאומים עם הרשות הפלסטינית) הוא באכיפת מדיניותה של ישראל על התושבים הפלסטיניים של האזורים שהסכם אוסלו הגדיר כאזור C.

ברקת טרח אמנם לציין שהצעתו נטולה כל מימד מדיני ושאין הוא מציע לשנות את גבולותיה המוניציפאליים של ירושלים, שהם גם גבולות השטח שסופח ב-1967 למדינת ישראל. הוא אמר שבניית החומה מקשה על עבודת העירייה באזורים שממזרח לה ומאלצת אותה, הלכה למעשה, להפסיק כמעט לחלוטין את מתן השירותים המוניציפאליים שהיא מחויבת לתת שם. במקום לתור אחר דרכים חדשות לעמוד במחויבות הזאת, הוא מעדיף להעביר את האחריות לידי מינהל האזרחי. ואף על פי כן, המהות המדינית העומדת מאחורי הצעתו הביורוקרטית-כביכול של ראש עיריית ירושלים גם ברורה לחלוטין וגם זועקת לשמיים. מדינת ישראל, שכל מעשיה כלפי האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים המזרחית מאז 1967 ועד היום נגזרו מחששה האובססיבי והכפייתי מפני מה שהיא מכנה “המאזן הדמוגראפי” בעיר, השתמשה מאז ומתמיד בדרכים שונות, משונות ולרוב  בלתי-מוסריות כדי להקטין ככל האפשר את שיעור הפלסטינים בקרב כלל תושבי העיר. מעשרות אלפי פלסטינים נשללה במשך השנים הללו זכות התושבות בעיר. ברוב המקרים היא נשללה בצורה שרירותית לחלוטין, על סמך הטענה שהמשפחה “העתיקה את מרכז חייה אל מחוץ לירושלים”. שכונות כמו אבו-דיס או א-רם, פרברים של ירושלים לכל דבר ועניין הנושקות מבחוץ לגבול המוניציפאלי שלה, נחשבות כמובן לצורך העניין הזה כשכונות שמצויות “מחוץ לירושלים”. על הרקע הזה, קשה שלא לראות בהעברת האחריות על כ-90 אלף פלסטינים ירושלמים מעיריית ירושלים למינהל האזרחי, צעד מקדים לקראת שלילת התושבות שלהם בירושלים.

משמעותו של צעד כזה הוא סילוק תושבי השכונות הללו מירושלים, תוך ניתוקם מהעיר בה נולדו ואליה הם משייכים את עצמם ותוך שלילת הזכויות שהתושבות בה מעניקה להם. ביטול התושבות, אם אכן יתבצע, יהיה צעד אכזרי שתיוודע לו השפעה הרסנית כלפי תושבי השכונות הללו: הוא לא רק ישלול מהם את זכויותיהם בביטוח הלאומי ולא רק ימנע מהם תנועה חופשית בירושלים ובמדינת ישראל אלא גם ינתק אותם מהעיר המהווה עבורם מרכז מדיני, מסחרי, תרבותי ודתי, בדיוק כפי שבניית החומה ניתקה ממנה את תושבי הגדה המערבית. בכך הוא גם יתרום להמשך ריסוקה של החברה הפלסטינית. וכל זאת – במטרה לשמור על מה שמכונה בישראל “הרוב היהודי בירושלים”.

עכשיו, חצי שנה אחרי אותה הרצאה של ברקת במכללה לביטחון לאומי, נעשה צעד נוסף לקראת מימושו של רעיון-העוועים  הזה. על פי ידיעה שחיים לוינסון וניר חסון פרסמו בעיתון “הארץ” ב-24 ביולי (http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1783991), מימוש הרעיון של ברקת נדון לאחרונה בפגישה בין מנכ”ל עיריית ירושלים, תת-אלוף (מיל.) יוסי היימן, לבין מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף איתן דנגוט, וראש המינהל האזרחי בגדה המערבית, תת-אלוף מוטי אלמוז. “היימן ביקש מדנגוט שהמינהל האזרחי, שמתמחה בעבודה עם האוכלוסייה הפלסטינית ובתיאום איתה, ייקח על עצמו חלק מהסמכויות האזרחיות שיש לעירייה”, כתבו לוינסון וחסון. “בין היתר דובר על העברת הסמכויות בתחום הפיקוח על הבנייה וכן האחריות על תפעול שירותי התברואה. בסוף הפגישה סוכם כי תיעשה עבודת מטה משותפת שתוצג לדרג המדיני”.

אזכורו של הפיקוח על הבנייה אינו מקרי. בהקשר הזה, כך נראה, טמנה ישראל מעין מלכודת דבש לפלסטינים בירושלים. מאז הקמת החומה, עיריית ירושלים לא רק חדלה לספק שירותים מוניציפאליים חיוניים לתושבי השכונות שמעבר לגדר (פינו זבל, התקנת תאורה, שירותי בריאות וחינוך, אספקת מים סדירה) אלא גם חדלה לפקח בהן על הליכי הבנייה. לכאורה, תושבי השכונות הללו נהנים מכך משום שהדבר שיחרר אותם מעולו של אחד מכלי הדיכוי המרכזיים שהשלטון הישראלי הפעיל נגדם מאז 1967. ואכן כתוצאה מהסרת הפיקוח על הבנייה נבנו שם מאות (אם לא אלפי) מבנים חדשים, חלקם גם רבי קומות מרווחים ומפוארים. אלא שהם נבנו ללא תכנון וללא פיקוח כלשהם, וכתוצאה מכך איש אינו יכול לערוב לבטיחות הבנייה הזאת.

ואף על פי כן, ועל רקע מצוקת הדיור החמורה הקיימת בשכונות הפלסטיניות בהן נמשך פיקוח העירייה, הבנייה החדשה בכל זאת משכה אליה (למרות חוסר הבטיחות שלה) אלפים רבים מבין תושבי השכונות שבצד “הישראלי” של החומה. האפשרות לרכוש דירה מרווחת בשכונה השייכת רשמית לירושלים איזנה, כך נראה, גם את סכנות הבנייה לא מתוכננת וגם את טרדות המעבר היומיומי דרך מחסומי החומה. בעתיד הקרוב הם עלולים לגלות שגם השכונות הללו הפכו להיות “שטח שמחוץ לירושלים” ושגם הם “העתיקו את מרכז חייהם אל מחוץ לעיר” ואיבדו עקב כך את זכותם להחזיק בתעודת הזהות הכחולה, המסמנת אותם כתושבי ירושלים.

התנערות גלויה ורשמית של עיריית ירושלים מאחריותה לספק שירותים בשכונות הפלסטיניות שמעבר לחומה, והעברת האחריות על כך לגוף שכפוף לצבא ולמערכת הביטחון, הם צעדים שאין  דרך אחרת לפרשם אלא כהעמקה דרמטית נוספת של מציאות האפרטהייד השוררת בירושלים.

מחצית התינוקות, שליש הפעוטות

נתונים רשמיים שנמסרו לאחרונה מטעם האגף לשירותי בריאות הציבור של עיריית ירושלים מצביעים על העובדה שפחות ממחצית מהתינוקות הפלסטיניים בעיר, ופחות משליש מהפעוטות הפלסטיניים בעיר, מקבלים הלכה למעשה את השירותים אותם זכאים לקבל במרכזים לקידום בריאות המשפחה, המכונים גם “תחנות טיפת חלב”. על פי ההגדרות המקובלות במערכת – תינוק הוא ילד או ילדה שטרם מלאה להם שנה ופעוט הוא ילד או ילדה שגילו או גילה הוא בין שנה לשש שנים.

הרעיון המרכזי העומד מאחורי קיומן של תחנות טיפת חלב הוא להנגיש לאוכלוסייה את השירותים הניתנים בהן באמצעות הקמתן בתוך שכונות המגורים, כך שכל אחד מתושבי העיר יוכל להגיע אליה, עם ילדיו, בקלות מרבית. ברחבי ירושלים פועלות היום 31 תחנות טיפת חלב; רק חמש מהן מצויות בשכונות ערביות (בצור באחר, בא-טור, בשועפט, בשייח’ ג’ראח והתחנה שהוקמה לפני זמן לא רב בסילוואן). שלוש תחנות נוספות ממוקמות בשכונות יהודיות, בקרבת הקו הירוק, ומשרתות גם אוכלוסייה ערבית.

מהנתונים שהעבירה תמר מלכא, אחות מפקחת בשירותי בריאות הציבור של העירייה, לחבר מועצת העירייה מאיר מרגלית, מתברר כי מספר התינוקות (בני פחות משנה) הפלסטיניים שטופלו בתחנות טיפת חלב בשנת 2011 הסתכם ב-3,428. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספר התינוקות הפלסטיניים בירושלים באותה שנה עמד על 8,001. שיעור מקבלי הטיפול הערבים עמד, אם כך, על 42,84% בלבד. שיעור זה נמוך כמעט בחמישים אחוזים משיעור התינוקות היהודיים שקיבלו טיפול: 12,128 התינוקות היהודיים שטופלו ב-2011 בתחנות טיפת חלב מהווים 83,36% מכלל 14,548 התינוקות היהודיים שהתגוררו בעיר באותה שנה. אלא ששיעור התינוקות היהודיים שקיבלו טיפול בפועל הוא למעשה גבוה יותר (ומתקרב, קרוב לוודאי, למאה אחוזים). הנתונים שנמסרו על ידי מלכא מתייחסים אך ורק לתחנות טיפת חלב שבאחריות העירייה, בעוד שחלק מהמבוטחים בשתיים מקופות החולים מורשים לקבל את השירות הניתן בטיפת חלב גם במרפאות הקופה. כל המרפאות המעניקות את השירותים הללו מצויות בשכונות יהודיות.

שיעור הילדים הפלסטיניים המקבלים טיפול בתחנות טיפות חלב יורד ככל שגילם עולה. גם הפער בין שיעור המטופלים הפלסטיניים לבין שיעור המטופלים היהודיים עולה עם הגיל. נתוני העירייה המתייחסים לטיפול ב”הפעוטות” – ילדים שמלאה להם שנה אך טרם מלאו להם שש שנים – מראים שמספר שבתחנות טיפת חלב טופלו ב-2011 13,856 פעוטות פלסטיניים ו-63,499 פעוטות יהודים.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מספרם הכולל של הילדים היהודים בני הגילאים הללו עמד באותה שנה על 68,091; שיעור מקבלי הטיפול היהודים עמד, אם כך, על 93,25%. מספרם הכולל של הילדים הפלסטינאים בני הגילאים הללו עמד ב-2011 על 43,521; שיעור מקבלי הטיפול הערבים עמד, אם כך, על 31,83%.

יותר משליש מכלל האוכלוסייה, פחות משביעית מכלל התקציב

תקציבה הכולל של עיריית ירושלים לשנת 2011, השנה התקציבית האחרונה שכבר הגיעה לסיומה ושלכן ניתן לבחון אותה על פי ביצועי העירייה בפועל, הסתכם בלמעלה מארבעה וחצי מיליארדי שקלים או, ליתר דיוק, 4,688,000,000 שקלים. מי שמבקש לחשב את שיעורם של התקציבים שמימנו פעולות עירוניות שבאו להיטיב עם תושבי השכונות הפלסטיניות של מזרח ירושלים, מתוך כלל תקציבה של העירייה, נדרש לקבל תחילה מספר החלטות עקרוניות.

ד”ר מאיר מרגלית, מחזיק תיק מזרח ירושלים בהנהלת העירייה, עומד לפרסם בעתיד הקרוב מחקר המנתח את תקציב פעולותיו של כל אחד ואחד מאגפי העירייה בשכונות הפלסטיניות. בהקדמה למחקרו הוא מפרט את שתי ההחלטות העקרוניות המקדמיות שקיבל במהלך עבודתו על המחקר.

ההחלטה הראשונה נדרשה כדי לקבוע מהו סך כל התקציב העירוני האמור לשמש כקנה מידה לבחינת ההשקעות במזרח ירושלים. אפשרות אחת, כותב מרגלית, היתה להתייחס לכלל תקציב העירייה, העומד כאמור על 4,688 מיליארד שקלים. אלא שהסכום הזה כולל בתוכו את תקציבו של המטה העירוני (הכולל בין השאר את לשכותיהם של ראש העירייה וסגניו, של המנכ”ל והסמנכ”לים) שאמור לשרת, לפחות לכאורה, את שני חלקי העיר; את התקציב המיועד לפירעון הלוואות (שנלקחו, לפחות לכאורה, כדי לשרת את צרכיהם של שני חלקי העיר); ואת התקציב המיועד לתשלומי פנסיה ופיצויים (המופנה לעובדים יהודים וערבים כאחת). בניכוי התקציבים הללו, קובע מרגלית, תקציב העירייה הרלבנטי עומד על 3,946 מיליארדי שקלים.

ההחלטה העקרונית השנייה היתה איך לחשב את תקציב הפעולות המיועדות להיטיב עם תושביה הפלסטינים של ירושלים: האם לכלול בו, למשל, את תקציבו של הגוף העירוני העוסק בפיקוח על הבנייה, שעיקר פעילותו במזרח ירושלים היא הריסת בתים של פלסטינים? האם לכלול בו את תקציב הפיקוח העירוני, שעיקר פעילותו במזרח ירושלים היא התנכלות לרוכלים פלסטינים? האם לכלול בו את תקציב אגף הגבייה, העוסק בגביית ארנונה מתושביה הערביים של העיר? מרגלית כותב במחקרו שיש מי שסבור שתקציבים אלה חייבים להיכלל בסך הכל הרלבנטי, משום “שבלעדיהם מזרח העיר היה הופך לג’ונגל”. מרגלית החליט שלא לכלול אותם כי הגיע למסקנה ש”אגפים אלה מביאים יותר נזק למרקם החיים במזרח העיר מאשר תועלת”.

תקציב העירייה בשכונות הפלסטיניות של מזרח ירושלים, קובע אם כך מרגלית, מסתכם ב-498,521,007 שקלים וכולל בעיקר את תקציבי מערכת החינוך, תקציבי הרווחה, התברואה, האגף לשיפור פני העיר, רשות הספורט וכו’. “הסכום שלפנינו כלל לא מבוטל”, הוא כותב, “אלם על מנת להבין את משמעותו יש להעמיד אותו בקונטקסט הנכון”. מרגלית מציין בהקשר הזה את העובדה החשובה הבאה: “רוב הסכום הזה מורכב משכר למורים, לעובדים סוציאליים ולאחיות לבריאות הציבור. הכספים הללו מוזרמים מקופת המדינה והעירייה משמשת רק כצינור העברה. שכר זה נקבע על פי חוק והוא בבחינת ‘כסף צבוע’, שלעירייה אין כל השפעה עליו”.

גם אם מתייחסים לתקציבי השכר הצבועים הללו כחלק מהשקעותיה של עיריית ירושלים בשכונות הפלסטיניות, חישובים פשוטים מראים שתושביה הערבים של ירושלים, המהווים 37,7% מכלל תושבי העיר, מקבלים הרבה פחות ממה שמגיע להם על פי שיעורם באוכלוסייה. יש שתי דרכים לבצע את החישוב הזה:

–          הראשונה היא לחשב את חלקו של התקציב המיועד למזרח ירושלים (488,515,813 שקלים) מתוך כלל תקציב העירייה (4,688 מיליארדי שקלים). התוצאה: 10,44%

–          השנייה היא לחשב את חלקו של התקציב הזה מתוך תקציב העירייה אחרי שנוכו ממנו הוצאות המטה, החזר ההלוואות ותשלומי הפנסיה והפיצויים (3,946 מיליארדי שקלים). התוצאה: 12,40%

במלים אחרות: איך שלא נחשב זאת נגיע לאותה מסקנה – תושביה הפלסטינים של ירושלים, המהווים יותר משליש מכלל תושבי העיר, נהנים מפחות משביעית מכלל תקציביה.

תלמידים יהודים, תלמידים ערבים

מספרם של התלמידים בבתי הספר הערבים המצויים באחריותה של עיריית ירושלים הסתכם בשנת הלימודים האחרונה ב-69,032. מספרם של התלמידים בבתי הספר היהודיים הלא-חרדיים (ממלכתיים וממלכתיים-דתיים) בירושלים (בתי הספר החרדים הפועלים בעיר מנוהלים ומתוקצבים בנפרד) הסתכם באותה שנת לימודים ב-58,932. ניתוח של תקציב העירייה, שנערך על ידי מאיר מרגלית, מחזיק תיק מזרח ירושלים בהנהלת העירייה, מצא שהסכום השנתי שעיריית ירושלים משקיעה בכל תלמיד יהודי (לא חרדי) הוא גבוה בכ-40% מהסכום שהיא משקיעה בכל תלמיד ערבי.

 

תקציבה הכולל של המחלקה הערבים של מנח”י (מנהל חינוך ירושלים, המשותף לעירייה ולמשרד החינוך) הוא 252,284,000 שקלים. בצירוף עלותם של התקנים במטה מנח”י המיועדים לעובדים העוסקים ישירות בחינוך הערבי (2,622,000 שקלים) הוא מסתכם ב-254,906,000 שקלים. אם נחלק את הסכום הזה במספר התלמידים הערבים (69,032) נגיע להשקעה של 3,693 שקלים בתלמיד.

תקציבה הכולל של מנח”י, בניכוי תקציבה של המחלקה הערבית שלה ובניכוי הוצאות ההנהלה הכלליות המיועדות, לפחות על הנייר, גם למערכת החינוך הערבית, עמד על 359,788,335 שקלים. חלוקת הסכום הזה במספר התלמידים היהודיים הלא-חרדיים בעיר (58,932) מעלה כי ההשקעה השנתית בכל תלמיד היא 6,105 שקלים.

 

 

כמה מתקני משחקים יש לילדים ערבים?

שני מסמכים עירוניים מפורטים ועתירי נתונים, שהופקו לאחרונה על ידי פקידים בעירייה, מאשרים את מה שבעצם היה ידוע, אם כי באופן אינטואיטיבי בלבד, לכל מי שאי פעם הסתובב בשכונותיה היהודיות והפלסטיניות של ירושלים.

המסמך הראשון מפרט את כל הפרקים, הגנים, הגינות ופינות המשחקים הקיימים בעיר. המסמך גם מציין את גודלו, בדונמים, של כל אחד מהם. ספירה וחישוב פשוטים מעלים את שתי התוצאות הבאות:

בעוד שבשכונות היהודיות של העיר יש אזור בילוי ירוק אחד עבור כל 346 תושבים, בשכונות הפלסטיניות יש אזור בילוי כזה עבור כל 7,217 תושבים.

בעוד שלכל תושב המתגורר בשכונות היהודיות של העיר יש 9,75 דונמים של שטח בילוי ירוק, לכל תושב המתגורר בשכונות הפלסטיניות יש 0,45 דונמים של שטח בילוי כזה.

המסמך השני מתייחס לפינות המשחקים בלבד. הוא מפרט את מיקומם של כל 493 גני המשחקים המפוזרים ברחבי העיר ומציין את כמות מתקני המשחקים המוצבים בכל אחד מהם. סריקה מדוקדקת של המסמך הזה העלתה את שני הממצאים הבאים:

רק 11 מבין 493 גני המשחקים (2,23%) מצויים בשכונות ערביות – שניים בבית חנינה, שניים בבית צפאפא, שניים בג’אבל מוכבר, שניים באבו טור, אחד בשייח ג’ראח, אחד ליד מוזיאון רוקפלר ואחד בבאב אל-חוטה.

באחד עשר הגנים האלה מוצבים 31 מבין 2,320 מתקני המשחקים בעיר. במלים אחרות: הילדים הפלסטיניים, המהווים למעלה משליש מכלל ילדי העיר, נהנים מ-1,33% ממתקני המשחקים שהעירייה הציבה בה. ילדים פלסטיניים רבים מרבים לבלות גם בפינות משחקים המצויות בשכונות יהודיות כמו, למשל, בשתי הפינות שבגן הפעמון אך הם נאלצים לשם כך לכתת את רגליהם משכונות מגוריהם שלהם אל שכונות מרוחקות, במערב העיר.

יחידות דיור שאושרו בעשור האחרון

 נתונים חדשים אודות מספר יחידות הדיור שאושרו בעשור האחרון במערב ובמזרח העיר. יש לקחת בחשבון שהמספרים במזרח כוללים גם מבנים שמיועדים להתנחלויות, אשר על כן אין להתייחס למספרים הללו כאל מספרים סופיים, אלא רק כאומדן. בהמשך נספק נתונים מקוזזים, אחרי שנבדוק כל שנה ושנה בנפרד.
לחצו כאן כדי לראות את הקובץ